רבות מדובר על העקרון שיש לעודד ילדים (וגם מבוגרים)
העידוד נועד להעלות מוטיבציה, תחושת מסוגלות, העלאת ערך עצמי, בטחון עצמי ואומץ לנסות.
לעיתים כהורים, אנו נותנים מחמאה או משבחים את ילדינו בפניהם ובפני בני המשפחה ונדמה לנו שזה מעודד לעשיה, ומאד מרומם.
זה לא תמיד כך!
אחת הדוגמאות זה כשאנחנו משבחים את ילדינו בהשוואה לילדים אחרים:
לדוגמא כשאנחנו מספרים בקול רם שעדי קבלה 100 במבחן!
או שמתן הגיע ראשון מכל הכתה! או ….ששלומית הביאה חבילה הכי גדולה לחיילים!
או כשהבן שלי הוא ראשון בארץ בתחום כלשהו…
כשאנחנו אומרים זאת לילד/ה, אנחנו יוצרים בקרבו/ה ציפייה להיות הכי טוב/ה,
ואולי תחושה, שרק אם אהיה הכי הכי ישבחו אותי.
במקביל זה גם מייצר חשש – ומה יהיה אם לא אהיה הטוב/ה ביותר?
האם גם אז ימשיכו להיות גאים בי? ויחשבו שאני מוצלח/ת?
מאחר וקשה מאד לשחזר הצלחות מסחררות, חלק מהילדים שרגילים לשבחים על הצלחות בלבד,
או הצלחות שהן ביחס לילדים אחרים, בשלב מסויים מעדיפים להפסיק לנסות- כדי לא לאכזב, כדי לא להתאכזב מעצמם.
מכירים ילדים שבגיל צעיר היו "כוכבים" ואיכשהו כשגדלו הפסיקו ל"נצנץ"?
אז איך מעודדים? איך ניתן "לגדל" ילדים שמעיזים?
הנה מספר דוגמאות:
א. נעודד על המעשה של הילד/ה ללא קשר לתוצאות של האחרים
"זה היה מקסים איך שעזרת לאחיך", "איזה יופי שהצעת לסבתא כוס מים"
ב. נעודד על השקעה, רצון, מאמץ
"ראיתי איך השקעת בעבודה הזו- כל הכבוד!
ג. כדאי להתייחס גם לדרך שהביאה להצלחה אך גם לתחושות (מעבר להישג עצמו)
"איך את מרגישה עם זה?" , "התאכזבת שהגעת שני"?
ד. אם לא מצליחים, ניתן להתייחס לרצון, לדרך, לגישה -עם "שעור" לפעם הבאה
"ראיתי שממש התאמצת. זה בטח לא נעים. אל תתייאשי"
ה. עידוד מטרתו לחזק את הרצון להתנסות שוב -"נסה שוב. מכסימום תצליח"
ו. עידוד נותן את האומץ להעיז
"גאה בך מאד על האומץ להעיז"
כעת, חשבו כמה דברי עידוד יכולתם לומר לילדיכם (או לבן/ת הזוג) היום.
ואם תעשו זאת רק פעם אחת ביום- אבל כל יום,
זה יעודד אותם לנסות, להתמודד ולטפח את תחושת המסוגלות שלהם.
כנאמר: "וכל המרבה, הרי זה משובח"
