הנה סיפור שנחשפתי אליו ממש לאחרונה; ניר (שם בדוי) בכתה ו’. מגיל צעיר היה עם לקויות למידה ופערים לימודיים. בכתה ג’ התפקוד הלימודי, החברתי והרגשי של ניר ירד מאד – הוא נכנס לדיכאון, קבל אבחנה פסיכיאטרית, ומכתה ד’ היה מלווה בסייע.
הפערים הלימודיים לא ממש הצטמצמו וניר היה ילד עצוב, דחוי חברתית ולא אחת בקש את נפשו למות.
בימי הקורונה בבית, ניר היה רגוע ונינוח וכך הצליח לשתף את הוריו בתחושה שהוא נמשך לבנים. בצד ההלם הראשוני, ההורים חיבקו את ניר ונתנו לו להרגיש שהם אתו ושהם מקבלים אותו כמו שהוא.
באורח פלא, הילד החל לחייך, להיות שמח, להתעניין יותר בלימודים ולפרוח.
לפני הקורונה, זומנה לניר ועדת אפיון וזכאות, עלתה השאלה אם להמשיך בשילוב (לא מוצלח) עם סייע או לעבור לבית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות. לאחר השינוי, החליטו ההורים (יחד עם ניר) לבקש עבור ניר בית ספר המתמחה במענה לתלמידים עם לקויות למידה.
ניר רוצה להתחיל דף חדש בבית ספר חדש שבו הוא ירגיש מקובל ואהוד וכך גם יוכל ככל הנראה להצליח ולהשתלב בצורה טובה.
ילדים רבים הלומדים במערכת החינוך בכל הגילאים מתמודדים עם שאלת הנטייה המינית ו/או המגדר שלהם. חלקם (הגדול) סופגים מחבריהם לכתה עקיצות ואמירות מעליבות ופוגעניות כמו “יא הומו” או “איזה נקבה” או “קוקסינל” – חלקם אף סופגים אלימות פיזית.
במחקר בנושא אקלים בתי ספר, שנערך בשנת 2016 על ידי מכון מגנוס הירשפלדו המפורסם באתר “איגי”, שחקר 1106 בני נוער ניתן למצא את העדויות הבאות:
“יש המון אלימות אלי בבית הספר שלי, מלא העלבות וחוסר התחשבות”תלמיד, בן 12
“בגלל היחס אלי אני סובלת מדכאון והתקפים שיכולים להיות חמורים מאד”תלמידה, בת 17
“בית הספר לא שם לב אליי בעניינים האלה. הוא מניח שכל עוד לא מרביצים לי או כל עוד לא פניתי יותר מפעמיים – העניין לא רציני. הם לא שמים לב לכך שנוגעים בי או אומרים עלי דברים פוגעים תוך כדי שיעורים”תלמידה, בת 13
מדובר בצלקות שלוקח להן שנים להגליד אם בכלל. צלקות המתנחלות בעומק הנשמה והגורמות לחרדות, דיכאונות ולחוסר תפקוד.
במערכת החינוך, ילדים עם אבחנות נפשיות יכולים לקבל דרך סל החינוך המיוחד, זכאות לתמיכה לטובת שילובם בחינוך הרגיל באמצעות תמיכה של סייע/ת וכן שעות לתמיכה לימודית ורגשית.ילדים עם אבחנות נפשיות מג’וריות, יכולים ללמוד בבתי ספר לחינוך מיוחד המתמחים בעבודה עם תלמידים בעלי אבחנות נפשיות.
מסתבר, שאחוז מסוים מאותם ילדים עם האבחנות הנפשיות הם להט”בים (לסביות, הומואים, טרנסג’נדרים.ות וביסקסואלים)
התמיכה שניתנת הינה תמיכה משמעותית ומאפשרת תפקוד כלשהו בשנות מערכת החינוך אך אין ביכולתה לנטרל לגמרי את תחושת הדחיה והשונות בקרב אותם ילדים להט”בים.
אני חושבת על אותם ילדים “בעייתיים”; ילדים שצוותי החינוך מכנים “אינם פנויים ללמידה” אותם ילדים שמתפרצים, שחסרי שקט, שפשוט לא לומדים, או אלה שמכונסים בעצמם, שעצובים….יש מצב שחלקם סופגים עלבונות ואף התעללות פיזית ומינית ואנחנו ההורים ואנשי החינוך לא מזהים מה הם באמת עוברים. זהו גהינום שהילדים הללו (בשלב הראשון לפחות) לא חולקים עם אף אחד. כאמא לשני בנים להט”בים; בכל פעם שאני רק חושבת על העלבונות שספגו בני במערכת החינוך, אני נמלאת דמעות ובתחושות אשם.
וכאן אני פונה אליכם המבוגרים;הורים, מורים, מטפלים
הביטו בילד.ה שלפניכם.
יתכן, והוא.היא שייכ.ת לאותה קבוצה של ילדים שעסוקים בהבנת הנטיות המיניות שלהם ו/או במגדר.
העלאת נושא הזהות המינית ביניכם לבין הילד.ה, יכולה להקל מאד על הwell being- שלו.ה.
אנחנו יודעים שיש ילדים שמגיל צעיר מאד (4-5) עסוקים בדיוק בזה.
בשלב השני, בדקו אם המסגרת החינוכית פתוחה וקשובה מספיק כדי להכיל ולקבל את הילד.ה.
יש תפקיד עצום למבוגרים ביצירת אקלים מקבל ומכיל. לעיתים, כדאי לשקול מעבר למסגרת חינוכית אחרת שבה האוירה והקבלה נעימה ומיטיבה יותר.
חשוב שנהיה כולנו מודעים לעובדה, שיש בידנו את הכח לגאול ילדים מסבל בל יתואר.
ככתוב “כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו”
