פוסט חושפני לכבוד חודש הגאווה
כשלפני 14 שנים בני האמצעי הודה בפני, שהחבר שמגיע אלינו הביתה אינו סתם “ידיד” כי אם בן זוג, הבנתי לראשונה שיש לי בן הומו.
מיד לאחר שאמרתי שאני אוהבת אותו ומקבלת אותו כפי שהוא, החלטתי “להחליק” את המידע החדש ולשמור על שגרה ברוכה. בן זוגי ואני החלטנו יחד, שלא חייבים לצעוק בראש חוצות את העובדה הזו וש”עסקי המיטה של בננו” לא צריכים לעניין אף אחד.
זה לא היה סוד אבל פשוט…לא סיפרנו. גם לא סיפרנו על הבן השני שיצא מהארון שנתיים לאחר מכן, וגם אותו כמובן אנחנו אוהבים ומקבלים כפי שהוא.
הרגשתי אז בטוחה בבחירה הזו, אך הייתי זקוקה לזמן כדי להבין, שכשאנחנו בוחרים שלא לשתף, או רק “לא מספרים”, אמת פשוטה ובנאלית הופכת להיות – סוד.
פתאום נעמד “פיל לבן” באמצע החדר בתקשורת עם כל מי שסבב אותי.
הבנתי את זה לראשונה כאשר חברה קרובה פתחה איתי בשיחה ואמרה לי בדחילו ורחימו “אני יודעת שעובר עלייך משהו ועל שני הילדים שלך. אם את רוצה לשוחח על כך, את מוזמנת”. מיד עניתי לה, שאין על מה לדבר, שזה בכלל לא עניין ושהכל בסדר.
רק היום ברור לי שכמובן מדובר בעניין! ושמדובר בנושא מורכב! רק היום אני מבינה שבאותה העת שאני הרגשתי “מקבלת” ו”פתוחה”, חברים ובני משפחה שסבבו אותי היו בטוחים שאני מתביישת, שאני מסתירה ולא רוצה לדבר על “זה”. לפתע הבנתי שכל מי שלא שיתפתי אותו בהיות שני בני הומואים, הילך מסביבי “על ביצים” כדי לא להכאיב, לא לפגוע או להציק. בדיעבד אני מבינה, שלוּ הייתי פותחת את העניין באופן מיידי, היו נחסכים הרבה רגעי מבוכה ושתיקה. ואולי אף הייתי מרגישה חזקה עוד יותר, הודות לאמפתיה שהייתי מקבלת מהסביבה.
מאז עברו הרבה מים בנהר, עברתי תהליכים מופלאים של ממש אותם עברתי עם עצמי ועם קבוצת תמיכה ואני מספרת על בניי למי שרק אפשר.
כיום אני מבינה שאם חייהם ואושרם של בניי חשובים לי אני צריכה לשמש להם מליץ יושר; לא עוד לשתוק אלא לשאת את דגל הגאווה בגאון, לדרוש בכל מקום את שוויון הזכויות המגיע להם ולהעביר את המסר כמו מנטרה מאדם לאדם: נטייה מינית הינה דבר מולד. אי אפשר לבחור בה. והנה, גם לי יש ילדים “כאלה” ואני מקבלת אותם כפי שהם ואני הכי גאה בהם בעולם!
לכל ילד וילדה יש סיפור, ולכל הורה יש את ה”משא” שלא קל לדבר עליו בהקשר אליהם. לאורך החיים אנחנו נתקלים באינספור קשיים בעולם של ילדינו, ועלינו להיות שם בשבילם ובשבילן תמיד, לקבל, להכיל ולתמוך. הייתי רוצה שהספור שלי יגיע וילווה הורים רבים שלא משתפים משפחה או חברים ב”סיפור” של ילדיהם.
חשוב לי לעודד ולשקף עד כמה שיתוף הסביבה הקרובה הוא דבר חשוב, מחזק ומקדם – ומי כמוני מבינה עד כמה זה לא פשוט.
כאחת שעסקה שנים רבות בחינוך המיוחד, אני זוכרת שאחת המשימות ששמתי לעצמי היתה; לגרום להורים ל”קבל” את ילדיהם כפי שהם. היום, “ממרומי גילי” ובעקבות ניסיון החיים שלי אני מבינה, שהמשימה העקרית היא: לקבל את עצמנו כהורים לילד “כזה” – שכן, את הילדים שלנו אנחנו אוהבים אהבת נפש ומקבלים אותם כפי שהם.
אז מה בעצם אני רוצה להגיד?
אף אחד לא מכין אותנו ל”הפתעות” שנופלות עלינו בקריירת ההורות שלנו.
כל ילד שלנו הוא מתנה. לא כל הילדים נולדים לפי הציפיות או התקוות שלנו או של החברה.
לעיתים, השונות של הילד.ה שלנו לא פשוטה לנו. יכול להיות מצב שאפילו נתבייש בכך. קחו את הזמן לעבד את הקושי, להתאבל על החלומות שנגוזו ואז…שתפו את האנשים הקרובים לכם או אנשים שאתם מרגישים נח אתם. זה משחרר ומקל. אין שום סיבה לגדל “פילים לבנים” בחדרים שלנו.
